סיפור מהקליניקה

השבוע הגיעה אלי מתאמנת במצב מאוד ירוד מבחינה רגשית .

היא טענה שהגיעה לתחתית ולולא הבן שלה היא לא ידעה כמה כוחות פנימיים היו לה להתמודד עם החיים .יכולתי לשמוע מדבריה ולראות בעיניה את הכאב, האכזבה העצמית הגדולה, הביקורת, הבדידות והכוחות הפנימיים החלשים.

הייתי בהקשבה מלאה , באמפתיה אבל עדיין כיוונתי אותה בשאלות שהיה חשוב שהיא תשתף. למדתי אותה, את דפוסי החשיבה שלה, את המקומות שהיא משחזרת שוב ושוב , את הדברים שמאירים את ליבה ואת אלה שמכווצים אותו.

היה ברור לשתינו שהיא צריכה ליווי על מנת להצליח לצאת מהמקום שהגיעה אליו וליישם את הכלים שחלקם היא יודעת שיכולים להביא אותה למקום חזק יותר בתוכה.

כל תהליך של פריצת דרך בנוי מצעדים קטנים.

צעדים של עשייה שמתחילה במחשבה ומשנים את המצב השלם וכמו אדוות במים, מספיק שזורקים אבן אחת למים והתנועה מתחילה להתפשט.

לכן אצלי תמיד יוצאים מהחדר עם משימת בית אחת לפחות לאותו שבוע.

משהו שיניע את האנרגיה ויצור משהו חדש .

רק עצם העובדה שהיא החליטה על פעולה חדשה שהיא הולכת לעשות השבוע גרם לניצוץ בעיניה ותקווה חדשה.